~ היאך היה נולד משה ללא עיקשותה של אחותו מרים?
התורה מספרת על מרים הצופה מן הצד בתיבת אחיה "לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות א, ד) והמדרש מאדיר את חלקה של הנערה ומספר:
כיון שגזר פרעה ואמר: 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו' (שמות א), אמר עמרם: ולריק ישראל שוכב את אשתו?
מיד הוא הוציא את אשתו יוכבד, ופירש את עצמו ממנה, ועמד וגרש את אשתו כשהיא מעוברת ג' חדשים. ועמדו כל ישראל וגרשו נשותיהם.
אמרה לו בתו: אבא, גזרתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה הרשע, ספק גזרתו קיימת, אבל אתה צדיק וגזרתך מתקיימת.
עמד הוא והחזיר את אשתו. עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהן (שמות רבה א)
מרים פונה אל אביה פניית תלמידת חכמים בהסבר הלכתי לוגי – היא קוראת לו לא לפרוש מאשתו ולהמשיך ולהעמיד איתה דור על אף גזירת פרעה. עמרם אביה משתכנע ובעקבותיו משתכנעים כל בני ישראל. עיקשותה של מרים עמדה לנו ועם ישראל לא חדל מלהתקיים.
~ היאך היה ניצל משה ללא אנושיותן של המיילדות פועה ושפרה?
המילדות אינן שועות לפקודת המלך הצורר להמית כל בן היילוד לנשים העבריות. מלשון התורה לא ברור האם היו המיילדות עבריות, שחמלו על בני עמן, או שמא המיילדות של העבריות, שריחמו על תינוקות העם הנרדף? המדרש מונה אותן בין נשים גיורות חסידות (ילקוט שמעוני ליהושע ט), אשר יראת האלהים ואהבת האדם מנעו מהן לציית להוראת פרעה ולהרוג את התינוקות.
~ כיצד היה שורד משה ללא תעוזתהּ של יוכבד אמו?
משהבין פרעה שהמיילדות לא ישתפו פעולה עמו, הוא פנה לעמו ואומר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שם, כא). יוכבד מקיימת את ההוראה באופן אירוני ונִכמר – היא אכן משליכה את תינוקהּ ליאור אבל בתיבת גומא מתוך תקווה קלושה להצלתו. גם יוכבד אינה מסכימה לשתף פעולה עם הצורר, היא ממשיכה לקיים חיי משפחה ומשתינוקה נולד, היא עושה ככל שביכולתה להצילו.
~ איך היה משה מגיע אל חוף מבטחים לולא צדיקותה של בת פרעה?
בת פרעה ראתה את התינוק הרך הבוכה בתיבה וחמלה עליו, על אף שידעה "מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (ב, ו) ועל אף שגזירת אביה הייתה ידועה לה בוודאי. גם היא אינה מצייתת לאכזריות השליט; אהבת האדם שֶבה גברה על אהבת אב. בת פרעה הצילה את התינוק וקראה לו "משה", ובתמורה העניקה לה מסורת ישראל שם – "בתיה", בת האל. רבי לוי דרש: "אמר לה הקב"ה לבתיה בת פרעה: משה לא היה בנך וקראתו בנך אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי" (ויקרא רבה א). לפי המדרש בתיה נשכרה בכך שהייתה אחת מתשעת האנשים שזכו להיכנס לגן עדן חיים (ילקוט שמעוני לבראשית מב).
~ היאך היה ניצל בנו של משה במדבר ללא תושייתהּ של רעייתו ציפורה?
התורה מספרת על אירוע מוזר שהמפרשים התקשו להסבירו, ובמהלכו ה' איים להרוג את בנו של משה במדבר. האל פנה למשה, אך הלה לא הגיב. האם לא שמע את הקריאה? האם נאלם באימה? האם עמד חסר אונים מול האל המאיים? לעומתו, ציפורה הבינה את סיבת הזעם האלוהי ופעלה בהתאם. היא לקחה אבן צור "וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ" (ב, כה), האל עזב את הנער והסכנה חלפה.
המשותף לכל הנשים הללו, שנשאו את משה רבנו על כפיים האחת אל רעותה, הוא שהן ידעו להבין מצבים מסובכים ולא צפויים והשכילו להגיב עליהם בחכמה ובתושייה. המשותף לכולן הוא שפעולותיהן הן פעולות מרי אזרחי של החלשים, שכוח צבאי אין בידם אבל אמונה ואהבה יש ויש להם. חלק מהנשים הללו הן בנות העבריים, כלומר החלשות מבין החלשים, מעם העבדים וחלקן נכריות, שפעלו מתוך סולידריות ואחווה אנושית לבני האדם באשר הם שם.
*
העיון בחלקן של הנשים בגאולת מצרים לא יהיה שלם ללא התייחסות לפועלן של רבבות בנות ישראל, שלא ויתרו לייאוש ולגזירות ודרשו חיים. את שמותיהן אין אנו יודעים, אבל שומה עלינו להאיר את נרן. כך עושה מדרשו של רבי עוירא, המספק סיפור חלופי לסיפור גאולת ישראל ממצרים:
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים.
בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן.
ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים.
ומוליכות אצל בעליהן לשדה,
ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים…
וכיון שמתעברות באות לבתיהם".
המדרש מתאר שיתוף פעולה מרתק בין הנשים שבאותו הדור ובין הקב"ה: הן הולכות לשאוב מים והוא מזמן להן דגים קטנים בכדיהן; הן רוחצות את הגברים היגעים בעבודת הפרך, מזינות אותם ומטפלות בהם, כשהגברים מתעודדים קמעא הן שוכבות אתם, מסרבות להיכנע לגזירה שבאה להשמיד את עמן. שיתוף הפעולה בין האל ובין הנשים ממשיך בדרכים לא צפויות:
"וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: 'תחת התפוח עוררתיך' וגו' (שיר השירים ח)
והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד…
ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר: 'ויניקהו דבש מסלע ושמן' וגו' (דברים לב).
וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים וחורשין על גבן… לאחר שהולכין היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה…
וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן…
וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר: 'זה אלי ואנוהו' (שמות טו)". (בבלי סוטה יא, ע"ב)
הגברים נשארים בשדה, חלקם תם לאחר שהם מעבְּרים את נשותיהם. הנשים יולדות בשדה והאל עצמו דואג לטפל בהן ובתינוקותיהן. הוא מניק כביכול את התינוקות בדבש ושמן ומסתיר אותם בקרקע כשצצה סכנה, כבמעין הריון נוסף. אותם תינוקות שנולדו בשדה הם הראשונים שמכירים את האל כשנגלה לישראל על הים, והם זוכרים לו את חסדו.
לא נשכח את פועלי השגרה, את מבקשי החיים גם בגיא צלמוות, את אלה שנֶשק אין בידם אבל עוז רוחם ואהבת החיים שלהם מכניעים את החידלון. לחיי נשות פרשת שמות! לחיי הנשים והאנשים חפצי החיים שבכל דור ודור!
