סיפורה של מרים במקרא פותח בעמידתה לצד היאור, לצפות "מַה יֵּעָשֶׂה" במשה, אחיה התינוק, המוצפן בתיבת גומא ונשלח לגורלו: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב, ד). התייצבותה זו במטרה לצפות, להשגיח ובעת הצורך גם להתערב, מאפיינת את התייצבותה על מרים לאורך סיפור יציאת מצרים וההליכה במדבר, כאשר פעולתה איננה פעולה רשמית ומפורשת אלא פעולה נרמזת וסמויה, שהזמינה דורות של דרשנים לתהות על קנקנה.

המדרש מקדים את הופעתה של מרים בסיפור ומייחס לה את עצם ההזדמנות ללידת משה. התלמוד מתאר את ההתרסה של מרים כנגד אביה, עמרם, שהגיב בכניעה גורפת לגזירת פרעה על הבנים הזכרים. טענותיה של מרים גורמות לעמרם להכיר בטעותו ולהחזיר את אשתו, ובכך לחדש את יחסי האישות המאפשרים את לידת הבן, שעוד טרם לידתו חשה מרים בפוטנציאל הגלוּם בו: "שהייתה מתנבאה כשהיא  אחות אהרן ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל" (סוטה דף יב' ע"ב).

המדרש (שמות רבה, א) אף מעמיק את מעורבותה של מרים וגורס שמרים היא אחת המיילדות, פוּעה, ובזכות עמידתה כנגד אביה וכנגד פרעה מלך מצרים נגאלו ישראל:

"אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה" (שמות א, טו) – והלא יוכבד ומרים שמם! ולמה נקרא שם יוכבד שפרה? שהייתה משפרת את הוולד… פוּעה – שהופיעה פנים כנגד פרעה…אמרה לו: אוי לאותו האיש כשיבוא האלהים לתבוע ממנו וליפרע ממנו!… ר' יוסי בר יצחק אמר: … פוּעה – שהופיעה פנים כנגד אביה עמרם, שהיה ראש סנהדרין באותה שעה.

וכאן ממשיך הסיפור וטווה את הקשר בין עמידתה של מרים בפני אביה ללידתו של משה. בקריעת ים סוף חוזרת מרים ומופיעה כאשר היא מובילה את הנשים ש"אף הן היו באותו נס" בשירה, בתוף ובמחול כהתפרצות של שמחה ותודה על התרחשותו של הנס. על ההבדלים בין מנהיגותה של מרים לזו של אחיה, משה, אפשר ללמוד מהבדלים דקים בניסוח, כאשר על משה נאמר: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל … אָשִׁירָה לַה'" (שמות טו, א) ואילו מרים: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה" (שם, כא).

מרים היא זו הנענית לקולו של הציבור, היא זו השומעת את הקולות ויודעת מתי לפרוץ פנימה, לתוך מעגל העשייה וההנהגה.במסע הנדודים במדבר מייחס המדרש למרים את המתנה הבסיסית, החיונית ביותר להישרדותו של העם, באֵר המים, הלא היא "בארה של מרים":

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו  לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומן. באר –  בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה. מתה מרים – נסתלק הבאר. שנאמר: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם" (במדבר כ, א), וכתיב בתריה: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה" (שם, ב), וחזרה בזכות שניהן (תענית ט, ע"א).

מסביר רש"י : '"בארה   של   מרים' – סלע, וזָבִין ממנו מים, והיה מתגלגל והולך עם ישראל, והוא הסלע שבו הכה משה, שלא היה רוצה להזיל מימיו בשבילו, לפי שמתה מרים".  הקשר בין מרים לעידוד הפריון ולהולדה חוזר שנית במדרש המבאר את פנייתה של מרים (ואהרון) למשה בעניין האישה הכושית:

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה" (במדבר יב, א) –  מנין היתה מרים יודעת שפירש משה מפריה ורביה? אלא שראתה את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים, אמרה לה: מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים? אמרה לה: אין  אחיך מקפיד בדבר, לכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו". (ספרי במדבר,  פיסקא צט)

המדרש עוד מרחיק לכת ומציג את הצרעת שדבקה במרים כתוצאה מפנייה זו אל משה כהוכחה לכוחה הציבורי של מרים, כאשר העם נמנע מלהמשיך במסעו במשך כל ימי מחלתה של מרים: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב, טו), וזאת למרות שכפי הנראה ניתנה האות ליציאה לדרך בעליית הענן: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל" (שם, י).

תעודת הוקרה זו למרים בולטת שבעתיים על רקע העדר תגובה דומה מצד העם לגזירה הנגזרת על משה. כאשר נאמר למשה שהוא לא יעבור את הירדן יכול היה העם להגיב בדרך דומה ולהתנות את חציית הירדן בהצטרפותו של משה, אך לא כך הגיב העם.

התלמוד הירושלמי (סוטה, פרק א, הלכה ט) קושר מחווה זה של העם למרים ליכולתה להתייצב ולהשגיח ולראות "מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". וכך מלמד המדרש:

ללמדך  שבמדה שהאדם מודד בה מודדים לו. מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה" (שמות ב, ד), והמקום עכב לה במדבר הארון והשכינה והכהנים והלויים וכל ישראל שבעת ימים עם ענני כבוד, שנאמר: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם". (במדבר  יב, טו)

לשון הרע שבה נקטה מרים, על-פי המדרש, נועדה להגן על האישה הזנוחה, ומכאן אפשר להעז ולומר שהצרעת האמיתית חבויה בהתנהגותו של משה, שחש שהנבואה אינה מאפשרת קיום יחסי אישות עם אשתו. גילוי הנאמנות של העם כלפי מרים הנגועה מצביע על תמיכתו בתעוזה שגילתה כאשר השליכה עצמה מנגד ויצאה נגד משה.

פעולת המרי של מרים הניעה את העם לפעולת מרי משלו, כאשר הוא  מרד בצו הענן, המסמן את היציאה לדרך, והכתוב: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם"  מאשֵר שעמדתו של העם אכן התקבלה.

בכך לא תמו הכתרים שקושר המדרש למרים וליכולתה "להתייצב" ולגבש לעצמה "דֵעָה". מדרש שמות רבה מזוֵוג למרים את כָלב בן יפונה, שיחד עם יהושוע התייצב מול עשרת המרגלים שהוציאו דיבתה של הארץ. כמרים גם לכָלב היתה היכולת לעמוד מרחוק, לראות את התמונה הכוללת ולהתייצב אל מול המלעיזים ומרפי הידיים.

וכך כותב המדרש:

"וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת" (דברי הימים א ב, יט). ' אֶפְרָת' – זו מרים, ולמה נקרא שמה אפרת? שפרו ישראל ורבו על ידיה. ומהו 'וַיִּקַּח לוֹ'? מאחר שנתרפאת עשה בה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון מרוב שמחתו בה… "וּמִשְׁפְּחוֹת אֲחַרְחֵל בֶּן הָרוּם" (שם ד, ח) – זה מרים… ומהו 'וּמִשְׁפְּחוֹת'? זכה להעמיד ממנה משפחות. "בֶּן הָרוּם" – שזכתה שיצא ממנה דוד, שרימם הקב"ה מלכותו, כְמה דאת אמר [כמו שנאמר]: "וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב, י).  (שמות רבה (שנאן), פרשה א).

נסיים את שורת המדרשים בדבריו של הרב קלונימוס קאלמיש מפיאסצנא בשנת תש"ב, 1943, על פרשת חוקת, אחת מן הדרשות שנשא בהיותו בגטו וורשה ונמצאו טמונות שם עם תום המלחמה (הרב נספה בד חשוון תש"ד).

שואל הרב, מדוע נסמך חטאו של משה בהכאת הסלע למותה של מרים, ומשיב שכוחה של מרים נבע מכך שקיימה את המצוות למרות שכאישה לא היתה מצוּוה, כי בעיניו 'גדול מי שאינו מצוּוה ועושה' ממי ש'מצוּוה ועושה'. כוח תשוקתה של מרים בקרבת ה' העלתה את תשוקת העם לעבודתו ובתשוקתה זכו לאורות העליונים בעבודת השם.

וממשיך הרב: "אבל משנסתלקה מרים, לא היה להם תשוקה כל-כך, לכן לא זכו לקבל אורו של משה ממרום, והוצרך משה רבינו להרכין את עצמו אליהם כדי להעלותם בהתעוררות תשוקה מהם, ואיך הרכין עצמו להם, על ידי חטא שעשה לפי ערכו עמהם…"

כוחה של מרים טמון, אם כן, בערעור הנורמות, למרות שלא היתה מצוּוה היא יזמה ועשתה, ובכוחה זה הצליחה להעיר ולעורר את העם. מדבריו אלה של הרב מפיאסצנא עולה שמִרים ובארה ממשיכים לנבוע ולהעניק חיוּת וחיוניות גם ימים רבים לאחר מותה. מכאן המנהג להוסיף 'כוס מרים' לשולחן הסדר כניסיון להתחבר לכוחה של מרים ולהכניס בנו חיוּת, מתוך ההבנה שיוזמה ושבירת מסגרות היא הדרך להתעוררות, ליציאה מן המקום הצר, ממצרים.

בהיותנו מסובים כבני חורין על שולחן הסדר נרים כוס לחיי מרים:

שעמדה מול אביה עמרם ומול גזרת המלך פרעה;

שזיכתה את העם בבאר על ידי רצונה וחיוּתה;

שהעזה לעמוד מול אחיה כדי להגן על האישה העזובה;

שבזכותה עמד העם במבחן הנאמנות;

שנקראה 'עזובה' ונלקחה לאישה על-ידי כלב המורד בדעת חבריו;

המזכירה לנו שבאר השפע הולכת לצדנו באשר נלך.

המאמר עובד ע"י הרבה איילה שעשוע-מירון