זה חודשים רבים, המסע הקצר מעזה לרעים נראה כמו חציית ים סוף. כמה אנו מחכים לרגע בו יעברו החטופים את שער הגדר וינחתו בחיבוקן של האימהות. חודשים כה רבים שקולן של האימהות מלווה אותנו כפסקול יום יומי, האימהות הנלחמות על הילדים, האימהות שנלחמות על קדושת החיים, האימהות שנלחמות על תקווה.

הפסח הזה,  נקדיש מקום מיוחד לנשים של יציאת מצריים, הנשים המקראיות והנשים המודרניות, האימהות שקולן האמיץ יהדהד בתוכנו עוד שנים רבות. האימהות של היום נושאות את קול האימהות המקראיות, קולה של מרים וקול בכיה של רחל המחכה לבניה ומאנה להינחם.

מי ייתן וישובו כולם לגבולם.

מרים הנביאה – כוחה של מנהיגות נשית

לפי המסורת, מרים שמרה לא רק על אחיה, אלא בתושייתה שמרה על המשכיות העם כולו.

המדרש מספר שהיא אחת מהמיילדות שלמרות הסכנה ממשיכה לילד את הנשים העבריות. היא  גם משכנעה את אביה לעודד את הגברים העבריים להתייחד עם נשותיהם ולהמשיך להביא ילדים לעולם, למרות שפרעה מצווה להשליך אותם ליאור. כשאחיה הקטן נולד היא שמרה עליו בין קני הסוף עד אשר ניצל ואז שלחה לו את אמה יוכבד, כמינקת לבת פרעה.. מרים היא מנהיגה מרשימה, המובילה את הנשים בשירת הים, מצטרפת אל אחיה אהרון ומשה בהנהגת העם, ואחראית על באר המים שמרווה את כל העם. 

מעט מסודה הפנימי של מרים

מרים לשון הרמה

אפילו בתנאים הקשים של איום ההשמדה במצרים – היא מחיה את הילדים, לא רק פיזית, היא שרה ומנגנת להם בתוף שלה, תוף מרים, היא נוטעת בהם חיות ושמחה ואופטימיות. מורדת בפסימיות.

נביאה

היא מיילדת את המציאות העתידית, היא ׳רואה את הנולד׳. היא רואה את משה ודואגת לייצר את התנאים להולדתו ולהישרדותו. היא מייצגת את ההבנה של הנשים העבריות שכדי להצליח במשימה בעתיד צריך לטעת באנשים, בעודם תינוקות, אופטימיות עמוקה. הילדים צריכים להיוולד אל תוך עולם שבו הם רצויים, מישהו רוצה אותם ושמח בבואם, ומחכה להם עוד לפני שיצאו.

מרים מלשון מרי

בעלת היכולת לחוסר הסכמה עם המציאות, עם המצב הנתון. מתוך כך יש שתי אפשרויות – להתלונן או לתקן, להתמרמר או להמתיק. ומרים מתמירה ממר למתוק : ״עלי באר ענו לה״ – מרים היא באר מים חיים, היא יודעת להפוך את המר לרם, היא יודעת לרומם את מצב הרוח, להרים את המורל, להעלות את כוחות החיים מתוך הלא מודע.

קודם יש מרירות, המרירות מזמינה את המרי, ומתוך כך מתגלה האפשרות להתרומם. לא מכוח נס אל מכוח ההיאחזות בעץ החיים, באפשרות התיקון, באפשרות המעשית של הגשמת המשימה. (מבוסס על דברים של עופר כהנא) 

מקולן של המאמות המודרניות 

קולן של האמהות של היום

מאז פרוץ המלחמה אנו שומעים את קולן של האימהות, קול הדאגה והחמלה, קול הגעגוע,  קול הכאב קול הפגיעות.  אימהות הזועקות כמו נמרות את קולו של השבר, קול האימהות המחזיק את חוט התקווה.

קולה של אמא נשמע מקצה העולם ועד סופו, חוצה גדרות, קולה של אמא לא נכנע לקולות הנפץ, לא מחריש, קולה של אמא מביא את טעם האהבה גם אל המחשכים, חוצה את הים והמדבר.

מירב לשם גונן: האם השתנה או לא השתנה למה להאמין?

מה נשתנה הלילה הזה (יותר נכון השנה וחצי האחרונות) ואיך זה קשור לחרות אמיתית.

הכל השתנה וכאילו כלום לא. אז למה להאמין? לנפש שמרגישה שהכל השתנה או לעיניים, שאומרות: "כלום לא השתנה? למדתי בשנה וחצי הזו, יותר ויותר הנפש לא טועה, ושהיא אומרת את האמת שלה, כשבאמת מקשיבים לה ולא לפחדים, וכשבאמת מתחברים לאמונה הפנימית ולערכים שכולנו מכירים.

השתנתה גם התפיסה שלי את האחריות שיש עלי.  הבנתי שיש לי אחריות גדולה מאוד, מלאה ב 100%, בתוך המציאות הפרטית שלי, לשנות שיח, להקשיב יותר, לראות כאבים של אחרים

…

הבנתי כמה אני צריכה (ממש צריכה) שאנשים יראו את רומי. באמת יראו אותה.

כי כשהם יראו אותה, הם ירגישו את מה שאני מרגישה, הם יראו אותי דרך האהבה שלי אליה ואל כל הילדים שלי ואז באמת יבינו מה אני עוברת, ואז יסכימו גם לשמוע מה אני חושבת, זווית אחרת למי אנחנו ומה אנחנו יכולים לעשות, והשתדלתי ללמוד לעשות את זה עבור אחרים, להבין מה חלקים גדולים מהעם שלי מרגישים וממה הם מפחדים, ולגרום לכמה שיותר אנשים את התחושה שרואים אותם.

הבנתי באמת כמה חזקים אנחנו כשאנחנו ביחד וכמה חזקים אנחנו כשיש בינינו אנרגיה טובה, אנרגיה שמחזקת במקום אנרגיה שמחלישה ומצמיתה , כמה חזק זה שאנחנו ביחד מזכירים אחד לשני את הערכים שלנו, בלי לחשוש ובלי להיבהל.

ומה שהשתנה הכי הרבה: זה שהבנתי בדיוק את היהדות שלי, כמה היא חזקה ובלתי מעורערת, כי היא נשענת על ערכים משותפים של היהדות: אהבת אדם, קדושת החיים, ערבות הדדית, והבנתי כמה שאני ציונית, כי בראיה שלי הבנתי כמה חשוב שמדינת ישראל תהיה חזקה כדי שאפשר יהיה לכולנו לגור גם בתוכה וגם מחוצה לה.