לפני שנים, בימי התואר השני שלי בברקלי, בקבוצת קריאה של טקסטים פוסט מודרניים, התידדתי עם שו-פן, דוקטורנטית סינית שהמחקר שלה ערך השוואה בין תפיסת הזיכרון הסינית לזו היהודית. הייתי קצת נבוך כי לא בדיוק ידעתי מהי תפיסת הזיכרון שלנו ושו-פן שמחה להסביר לי במהירות בהפסקה בפינת הקפה:

 

"אצל היהודים קיים קו אנכי בין שני חלקים מופרדים" אמרה, "זיכרון זה לא סתם חלק מן המסורת, זו מצווה. אתם מצווים לזכור את מעשיו של האלוהים שנמצא מחוץ לעולם, אך הוא גם זה שאוצר בחובו את כל הזיכרון האנושי. המצווה לזכור מחברת את שני החלקים המופרדים הללו – אתכם ואת האלוהים."

 

"ואיך זה אצלכם?"

 

"אצלנו הזיכרון הוא יותר חלֶק מתוך תפיסת ההתמזגות עם העולם. דרך פולחן אבות למשל. הזיכרון הוא חלק מהעולם, הוא מפעפע אלייך, הוא טוען אותך." "נשמע מעניין הזיכרון שלכם" אמרתי "עדין יותר".

 

"אני מעדיפה את שלכם" אמרה שו-פן " אתם פיתחתם זיכרון של זמן. כמו השבת למשל. אתם זוכרים משהו שלא קשור לאדמה, שאי אפשר לגעת בו, ככה כל שבוע לאורך אלפי שנים. זה שומר עליכם, על אף שאין לכם ארץ." "את מדברת עם היהודי הלא נכון" אמרתי "אני ישראלי. מחקנו אלפיים שנות גלות  וחיברנו את עצמנו ישר לתנ"ך. הזיכרון שלנו קצר מאד."

 

שנים אחר כך נזכרתי בשיחה עם שו-פן ויחד עם הזיכרון הזה נזכרתי פתאום בגיבור ספרו של גוסטב פלובר  "בעקבות הזמן האבוד", נוגס במדלן – עוגיית חמאה צרפתית. הטעם על לשונו מעלה בו באבחה זיכרון מילדותו המוקדמת – דודתו הטובלת  עוגייה כזו בדיוק בתה. הזיכרון החושי, מגע הלשון, הטעם, מוביל את גיבור הספר לפתיחה הדרגתית של מניפת זיכרונות ילדות מדויקים עד למערכת היחסים המורכבים בינו לבין אימו בילדותו. גירוי חושי שכזה הוא המפתח לשער לעולם תת מודע שלא הייתה כל דרך וגישה אליו קודם לכן, אל  אותו עבר חמקמק  שלעולם לא יחשוף את עצמו בדרך מסודרת.

 

נראה כי הזיכרון החמקני והמבליח של פרוסט נמצא בקצה האינדיבידואלי, בקצה השני ניצב הזיכרון הדתי–לאומי- קולקטיבי, המיוצג על ידי פסח. הזיכרון –ההיסטורי, המעוגן בטקס החוזר על עצמו מדי שנה ומחדש את הזיכרון הקבוצתי המשותף לכולם, המכונן את הקשר בין פרטי הקולקטיב השונים.

 

אך האומנם חווית הזיכרון של ליל הסדר היא כה הופכית לזיכרון האישי החושי העולה מעמקי תת התודעה?

 

האם אין בליל הסדר אלמנטים הבונים את הקשר שלנו באופן חושי, באופן שישוקע בתוך זיכרונות הילדות הרחוקים ביותר שלנו? אולי טעמה של המצה בליל הסדר הוא כטעמה של המדלן? המרור והחרוסת מופיעים על שולחננו רק פעם בשנה. אולי הרבה לפני הסיפור המילולי אליו הם קשורים הם קושרים אותנו לחוויה חושית  מיוחדת?

 

החוויה המשפחתית החד שנתית חורטת את זיכרונה בתת מודע בגיל הילדות המוקדם ביותר, מקום נטול אידיאולוגיה, אינטלקט או תיאולוגיה. שערי המצה, החרוסת והמרור הם המפתחות להפיכת הסיפור ההיסטורי לזיכרון משמעותי באופן אישי לכולנו, לחוויה חושית שמחברת אותנו כקבוצה. אך גם אם נבחן את הטקסט של ליל הסדר את ההגדה נמצא בו אלמנטים רכים מאד, המתרחקים בכוונה ממסר אידיאולוגי חד וברור.

 

אין עבר, רק זיכרון משתנה של העבר

 

"כאשר אתה מדבר על הניסיון שלך אתה לא משתמש בסיסמאות. נסיון מטבעו הוא מלא בשאלות ובספקות, אין הוא כל יודע כמו האידיאולוגיה. אידיאולוגיה יודעת מה עלייך לעשות  ומכריחה אותך לעשות זאת,  הניסיון הוא הרבה יותר סלחני,  הרבה יותר אנושי,  אם תרצה."

(אהרון אפלפלד בראיון טלוויזיוני שנערך ב1992 עם פרופסור יגאל שוורץ)

 

ברגע שהזיכרונות מסתדרים בשורה קשיחה של סיבות ותוצאות הם הופכים לאידיאולוגיה. מסתיימת התנועה האמיתית  המאפשרת לשחזר ולחוות את העבר. למי שהעבר חשוב לו אין יכולת להתחמק מן הספק, מסימני השאלה. המקשיב לעצמו ולסביבתו, הוא מי שמקשיב לקולות שונים בשכבות זמן שונות. דעותיו תהיינה פחות מוצקות וברורות.

 

"זיכרון לא בנוי כמו סיפור שמסופר באופן עקבי וכרונולוגי אלא יותר כמו אדם החופר באדמה ונועץ את האת שלו לעיתים בשכבות עליונות, לעיתים בשכבות תחתונות, אך נמצא תמיד בתנועה של חפירה עמוק יותר,  המחפשת את השורשים." (ולטר בנימין על הפילוסופיה של ההיסטוריה בתוך אילומינישנס בתרגומה לאנגלית של חנה ארנדט עמ'  263-4)

 

כיצד אם כן זוכרת ההגדה?

 

מפליא מדוע חז"ל לא השתמשו בטקסט היפה מספר שמות המתאר את יציאת מצריים כמוביל  את ליל הסדר. נהוג לומר כי לתנאים היו "אינטרסים" משלהם בסיפור. הם נאלצו לבצע עבודת 'גזור והדבק' כדי להוציא, למשל, את מנהיגותו של משה מן הסיפור. אך יש להבין את "הפוליטיקה" של הזיכרון אצל חז"ל. הם הרי לא ניסו להשכיח או להתעלם מן הטקסט המקורי.  הטקסט היה מקודש בעיניהם, ידוע לכולם, נקרא בבתי הכנסת, וגם אם רצו לעשות זאת היה הדבר בלתי אפשרי. כשחז"ל ניגשו לספר לעצמם את  סיפור יציאת מצרים הם היו חייבים, מבחינת האותנטיות והרלבנטיות של הסיפור עבורם, לספר אותו לעצמם בדרכם. זאת לא במקום הטקסט הקיים אלא לצידו.

 

כדי לראות את עצמם כאילו הם יצאו ממצרים הם לא יכולים היו פשוט לקרוא את הפרשה בתורה. היכולת לחזור לאחור בזמן אל יציאת מצרים ההיסטורית 'אפשרית' רק על ידי התיווך-מחדש של השפה של מילים שלא רק נהגות על ידינו אלא מנוסחות מחדש על ידינו.

 

אלמנט נוסף האופייני לתפיסת הזיכרון המיוחדת להגדה משותף לגמרא בכללה – הזיכרון איננו של המסקנה המעשית העולה מבעיה כזו או אחרת, הזיכרון הוא של הדיון כולו, של מגוון דעות בתוך שיחה. ההגדה מקשיבה לעבר וזוכרת אותו  בעוצמות וגוונים של קולות רבים. עורך ההגדה הוא גם קצת סיני, הוא נותן לעבר לפעפע אליו מתוך המציאות שמאחוריו ושסביבו. יש לו דעות, אך הוא מנהל שיחה עם מספר אמיתות שונות. המבנה המשוקע בהגדה של פסח, כפי שעוצב על ידי חז"ל מאפשר לנו, או אפילו מורה לנו, לכתוב הגדות של פסח בכל דור ודור. מבחינה זו ההגדה איננה רק הטקסט המופיע במשנה, או באופן קצת מורחב יותר בסידורו של רב סעדיה גאון אלא כל מגוון המהדורות שיצאו לאור לאורך השנים. אין אח ורע למגוון העצום של הגדות של פסח, הטקסט הפופולארי ביותר בתולדות היהדות.  מדי שנה  מתפרסמים בעולם החרדי עשרות פירושים שונים להגדות של פסח, חלקם הגדול על ידי דמויות זוטרות המעלות על הכתב את פלפוליהן ומחשבותיהן.

 

יש בידינו מאות הגדות של חברי קיבוצים שונים, הגדה שכתבו חיילים יהודים באל עלמיין במלחמת העולם השנייה, הגדות היפיות, פמיניסטיות, צמחוניות,  הגדה של חברי ארגון הפועלים היהודים הקומוניסטים בניו יורק, אלפי הגדות משפחתיות המודפסות על "סטנסילים"…

 

לא במקרה ההגדה היא הטקסט היחידי אותו מותר לעטר ולספר את סיפורה בתמונות. הצורך בריבוי הקולות איפשר שבירת טאבו דתי והעניק לנו תפיסות ויזואליות של כל דור ודור את עצמו ואת עברו. במהלך שנות השבעים כמעט כל הגדה שיצאה התעסקה בצורה זו או אחרת באסירי ציון השבויים ברוסיה הסובייטית, נושא שנעלם כי הפך לחסר רלבנטיות אך נוסף למאגר הזיכרון התרבותי של הדורות.

 

ההגדה של פסח היא שדה פתוח של זיכרון, יש לה הרשאה תיאולוגית להיות כזו, לזכור בשכבות שונות, לנעוץ את את הזיכרון  בשכבות שונות באופן לא עקבי ומסודר. ההגדה היא קצת כמו מוחנו, איבר המאפסן זיכרונות בתאים אורגניים המשנים אותו תדיר, שלא באמת זוכר באופן אמין מה בדיוק קרה ויותר מספר את הסיפור מחדש בהתאם להשתנות שהוא עובר. הרי אין באמת עבר, רק סיפור משתנה על העבר. ההגדה, המשתנה תדיר והמשמרת תמיד, מנסה לומר לנו שבשדה הפתוח לכל הסיפורים מעמד שווה – כולם נכונים.

 

מבחינה זו הויכוח האקדמי  אם התרחשה יציאת מצרים במציאות או לא, הוא כמובן מעניין, אך איננו רלבנטי. את שהיה באמת לא נדע, אך הזיכרון כפי שהוא חי עכשיו הוא אמיתי, הוא חלק מזהותנו, נדבך מרכזי בתפיסתנו האישית הקבוצתית, אם אנו מרגישים כחלק מן הקבוצה וגם אם אנו מתנגדים לה. הסיפור הוא הכלי דרכו אנו נפתחים אל זיכרונות אישיים המשתלבים בזיכרון הקבוצתי. בראשית היה הסיפור. במובן זה רק  על ידי סיפור הסיפור יכול אני לומר  – אני, ואחר כך – יהודי אני. ה'שולחנות הערוכים', ספרי החוק והקודים החברתיים יגיעו רק אחר כך. אלוהים שוכן בנראטיב לא בציווי.

 

כבודו של המגוון האינסופי במקומו מונח, אך להגדה מטרה חינוכית – סיפור הסיפור לדור הבא הוא מטרה מוצהרת של סיפור ההגדה. איזה סיפור אם כן עלינו להעביר לדור הבא? הסיפור האידיאולוגי, כלומר בחירה צרה וסינון של עובדות המשרתות מסר כלשהוא הוא אפשרות, אך אפשרות גרועה. פירושה אנטי זיכרון, הרזייה והשטחה של העבר. ההגדה מציעה לנו, כשיטה חינוכית, להקשיב לאשר אבד – לחנך להאזנה עדינה. לשוטט במרחב האדיר של כל דור ודור המספר מחדש בדרכו את הזיכרון של כולנו. לשוטט בין הגדות הפסח ומעבר להן.

 

הזוכרים קדימה – הסיפור של העבר הוא תמיד גם הזיכרון של העתיד

 

אני ממשיך לשוטט בין הגדות העבר ומעבר להן. כשהשדה נפתח הוא נפתח לרווחה. העבר רווי סיפורים מעוררים המתחברים אל הסיפור שלי. לפתע צצים סיפורי יציאת מצרים לרוב. המון הגדות הקוראות לי להקשיב לסיפורן. למשל סיפור מסעו של האדם אדום השיער, הגיבור כדוד המלך והחכם כשלמה בנו. לאחר מלחמה בת עשר שנים, במסעו הביתה, הוא נזכר פחות בקרבות אלא יותר בביתו. הוא נזכר גם במחויבות שלו לאנשי עירו, לאישתו ולבנו אשר עדיין לא נולד כשעזב. זוכר את הבטחתו לשוב הביתה, לא משנה אילו מכשולים יעמדו בדרכו. אבל איתקה היא יותר מזיכרון הבית בו גדל, איתקה היא המסורת שלו ושל אבותיו, היא המקום הנותן לו את זהותו כמלך וכמנהיג.

 

לזכור את איתקה משמעו לזכור מי הוא, לאפשר לעצמו לחזור אל עצמו. לפיכך, כאשר הוא שבוי באי של הנימפה היפהפייה קליפסו המציעה לו חיים של עונג, למעשה נצחי, אם יאות להישאר עימה, דומעות עיניו והוא מסרב לשכוח את איתקה. בלי איתקה אין אודיסאוס וכפי שהוא עצמו אומר זאת, אם הוא לא יהיה אודיסאוס הוא לא יהיה אף אחד.

 

אודיסאוס מחויב לחזור, אך אין זו משימה פשוטה. ברור לו שרק בעזרת הגורל משימתו לא תצלח. הוא חייב בנוסף לרצות באופן מאד אקטיבי לחזור. לכן הוא חייב כל העת לזכור שעליו לחזור. הוא יודע שהסיכון גדול. אם לא יצליח הרי שהוא דן את עצמו לנדודים כל ימיו במקום פשוט להניח לנדודיו ולהשתקע היכן שהוא בצד הדרך. אודיסאוס מחליט שעומדות לפניו שתי אפשרויות בלבד: לחזור לביתו או להיות ללא בית כלל. שלא כמו אנשי צוותו באי אוכלי הלוטוס, עגל הזהב שלו, אודיסאוס מסרב לאושר שבשכחה.

 

אודיסאוס הוא לא נורמאלי. בדיוק כמו העם היהודי. בנדודיהם במדבר היהודים חייבים לזכור את המחויבות שלהם להגיע הביתה, לארץ ישראל. יש להם אפשרות לשכוח, לעצור או לחזור. רבים מהם רוצים בכך, אך מנהיגותו של משה היא מנהיגות של מחויבות לזיכרון הזוכר קדימה את המקום ממנו אבותיו באו, מקום אותו מעודו לא ראה, אך אליו הוא הולך. במשך אלפיים שנות גלותם עמדה בפני היהודים האפשרות להתבולל, אך היה להם סיפור ואותו הם הרגישו מחויבים להמשך לספר. מסע החזרה הביתה נראה רוב הזמן חסר סיכוי, מעשה שלא בחוכמה, מסע אשר לאורך הדורות לא נראה כמביא אותם לביתם אלא כיותר מונע מהם לבנות בית במקום בו התעקשו להישאר נוודים. האם זו התכונה ההופכת את עם ישראל, או את אודיסיאוס לגיבור? גיבור טראגי רוב הזמן? הסירוב לשכוח?

 

מאות שנים אחרי הומרוס היווני כתב וירגיליוס הרומי על אניאס העוזב את טרויה עירו בלהבות. אניאס אינו יכול לשוב לביתו. זה אינו קיים יותר. הזיכרון אותו הוא משמר הוא הבטחה של האלים שיוכל לבנות בית חדש, בית בו נכונו לו גדולות ונצורות שעוד לא היו כמותן בעולם. גם לאניאס, המייסד המיתולוגי של רומא, הגורל, כלומר ההבטחה האלוהית, אינו מספיק. הוא חייב לחתור ברצונו כדי שההבטחה תתקיים. עם ישראל בנדודיו במדבר ובגלות הוא אניאי אולי יותר מאשר הוא אודיסאי. הוא אינו מכיר את הארץ המובטחת, ביתו הוא למעשה מצרים. הוא חותר אל הבית שיהיה. מוקד הזיכרון הוא לחזור אל מקום אותו אינו מכיר, אותו עליו לייסד.

 

אניאס מתגבר על פיתויים וכניעה לחושים כדי להגיע אל הפטרייה, המולדת היעודה לו. הסחות הדעת גדולות, עגל הזהב אינו שונה מדידו היפה שבקרתגו, אך תכונתם של הגיבורים הגדולים הוא לשמור ולזכור. מבלעדיהם כל האורקלים לא מספיקים, אפילו אלוהי ישראל לא מספיק ללא המאבק לזכור, כדי לבנות את רומא או את ירושלים.

 

הכפרים הסמויים מן העין והבן שאינו יודע לשאול

 

סיפורי יציאת מצרים מובילים אותנו אל סוף הסיפור, אל עצמנו. אל מה שסיפור ההגדה מכוון אליו, אל  הארץ המובטחת, אל ארץ ישראל ואל המהפכה הציונית. ברגע בו מוגשם מעשית חלום הזיכרון הגדול, ומסתיים מסע הסבל במדבר, באופן פרדוכסלי עולה בכול כוחה המעמעם השכחה.

 

ניטשה אומר:

"באופן כללי כל מעשה באשר הוא דורש שכחה. בלי שכחה אקטיבית שום דבר חדש לא יבוא לכלל פעולה. בלי ביטול העבר, לא יישאר מקום להתחלה חדשה, והברירה היחידה שתיוותר לנו היא לחיות שוב ושוב את מה שהיה."

 

עד התקופה המודרנית נהוג היה לחשוב כי טוב לזכור ורע לשכוח. המאה ה-19, התפתחות הפסיכולוגיה והוגים דוגמת ניטשה הביאו עימם תפיסה אחרת. המאה העשרים הביאה עימה בסערה של רוח ודם תנועות גדולות שאחת ממטרותיהם הייתה תמיד גם הַשכחה. הקומוניזם והפשיזם ביקשו להחריב עדי יסוד עולם ישן. הדבר אינו קשור לאידיאולוגיה הספציפית שלהן אלא לגישת המהפכנות המודרנית. גם המהפכה הקטנה- גדולה שלנו דוגלת בהשכחה –  הציונות גוזרת עלינו לשכוח את המקום ממנו באנו – הגולה, ואת המקום אליו אנו באים – המורשת הערבית של הארץ, בעודה מנסה לבנות מחדש זיכרון קולקטיבי מדומיין שמנותק מהסביבה המקומית ומזמנים עברו.

 

הפסיכיאטריה מכירה תופעה הידועה כאמנזיה קבוצתית. קבוצה יכולה להתנהג בדומה למצבים של אדם יחיד – בהם ניתן לאתר מעין לקונה במוח המונעת ממנו באופן מוחלט כל מפגש או קשר לחלק מעברו. גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה הואשמה בכך שהשואה והמלחמה פשוט לא היו קיימות במרחב השיח והזיכרון. כאשר נשאלו גרמנים כיצד זה מעולם לא הזכירו באוזני ילדיהם את שנות המלחמה, מטוב ועד רע, הייתה התשובה במקרים רבים: 'הם מעולם לא שאלו על כך'. מעניין כי בשנים אלו בדיוק בארץ, איש לא רצה להאזין לסיפוריהם של ניצולי השואה. השואה לא נלמדה. אותה אמנזיה קבוצתית התפתחה גם בצד של הקורבן.

 

אפשר לבקר את התופעה ואפשר גם להבין אותה. אולי מעמסת הזיכרון יכולה להיות כה כבדה והרסנית עד שעדיף וצריך לשכוח. כך גם במקרה של קבוצה המנסה להשתקם מפצעים טראומטיים, ובתחילה, לפחות, לא מסוגלת להתמודד בצורה בריאה עם מוראות העבר. אך במקרה שלנו האמנזיה שופכת את מרק השכחה שלה לא רק על העבר הקרוב אלא על ההיסטוריה של העם היהודי כולו. הניסיון ההרואי והאלים להתחבר מחדש אל תקופת התנ"ך  העלה את הרלבנטיות של ארבעת הבנים כנגדם דיברה התורה ובעיקר את מרכזיותו של זה שאינו יודע לשאול.

 

חברה בעלת נקודות חיבור לעברה מעלה מתוכה סוגים שונים של שאלות. הרשע של ההגדה יכול להיות ביקורתי כלפי העבר ולנסות למרוד בו, הבן החכם ינסה לאשש ולהצדיק את המסורת. אך מה קורה כאשר  חברה אינה מציעה כל תשתית של התמודדות עם העבר?

 

במקרה זה לא עולה כל שאלה על דעתם של החכמים, הטיפשים והרשעים. בדור הנשלט על ידי זה שאינו יודע לשאול, אין מקום לאף בן אחר. כל שאלה, מכל סוג, נולדת מתוך מצע של זיכרון, מתוך תודעת עבר כלשהוא. תסמונת הבן שאינו יודע לשאול מפנה את הביקורת אל עצמנו. מי אנו שאיננו מאפשרים לשאלות לצמוח. וכמה קשה היא עבודת ה"את פתח לו", עבודה של שינוי עצמי…

 

*

 

אני זוכר את עצמי בכיתה ה', חופר באדמת החושך והטחב של הפרדסים, בינות לשורשי העצים ולגוויות תפוזי השנה שעברה. חופר עמוק ככל שיכולתי מתחת לחורבות מכוסות החזזית והקיקיון שהזדקרו פה ושם מתוך השדות, בין גבולות הפרדסים ומשוכות הצבר. נובר בינות לקירות בטון ישן, אכול, קרוס, ממוטט אל עצמו. במהלך כל שיטוטי בשדות ובפרדסים שהקיפו את רמת אפעל הייתי מגיע תמיד אל הבאר.  הבאר הייתה  מבנה אבן שבחזיתו פתח חסום בקרשים שחלקם נעקרו ואפשרו הסתננות פנימה. בתוך המבנה הייתה חפורה הבאר. מעל הפתח העגול, הרחב והחשוך שהיה מצופה אבן מסותתת, היה תלוי גלגל שיניים גדול וחלוד, שארית כבל משתלשלת ממנו. הגלגל היה מקובע אל מוט ברזל, חלוד גם הוא, שנמתח משני צידי המבנה. אבן שהושלכה למעמקי הבאר צנחה אל תוככי העלטה זמן שנדמה כנצח עד שנשמע קול פגיעתה במים המשכשכים במרחק. יום אחד כשישבתי  מכונס ודחוק באחת מפינות המבנה, נזהר שלא להתקרב אל שולי הבאר הבלתי מגודרים נתקלו ידי המשוטטות במגעו החלק והמזמין של עץ מעובד, מה שנדמה כידית והתברר כמגל מתכת חלוד. עוד אחד מהאוצרות שלי, שמעולם לא שאלתי מהיכן הגיעו אלי.

 

גם כשבגרתי מעולם לא העליתי בדעתי לשאול מי הם העולמות ששכבו תחת האדמה עליה התרוצצתי ואותה כה אהבתי. אהבתי ללטף את קירות ה"חירבה" בעלי שכבות הטיח העבה המתקלף, פיסות עבות ולחות  כקליפות גזע אקליפטוס. הבניין המוזנח והנטוש שנראה כמשמֵר פאר שחלף, היה היחיד שניצב והתנשא במרחבי השדות והפרדסים. על אף האיסור הייתי מטפס בגרם המעלות הרעוע לקומתו השנייה, שוכב על בטני על המרצפות בעלות הדוגמאות הגיאומטריות המצוירות שעשבים עלו בסדקיהן. זוחל על גחוני  עד למפְתח שהיה כנראה חלון, כדי  להשקיף אל ברכת בטון  גבוהת דפנות שמי גשמים שהוריקו נחו בה.

 

הכפר סקייה שוכב תחת רמת אפעל, לצד כפר ענא השוכב תחת אור יהודה, לצד בית דג'ן השוכב תחת בית דגן, לצד הכפר חיריה  ששמו היה בני ברק ובו היו אבותינו מסובים ושונה על ידי תושביו כאשר הקימו היהודים מושבה בשם זה ליד הירקון, ליד הכפר ג'מוסין. כמו ששונה שמו של הכפר יהודיה לעבסיה כאשר החלו היהודים להתיישב סביב סביב ושם כפרם של יושביו הפך להם לגנאי.

במשך ארבע שנים, הובלתי באוטובוס לקרית חינוך אפורה ומכוערת אל מי שהיה הכפר ההוא, אל העיירה הזאת, יהוד.  יחד עם עוד בני שכונות אשכנזיות למדתי יחד עם בני העולים ממרוקו, תורכיה, תימן… לעיתים הייתי נמלט אל  מחוץ לשערי הברזל של בית הספר, אל תוככי העיירה הדלה. אל בין חצרות שיכונים מוזנחים, דרך שדות קוצים ויבלית שהובילו לעוד שיכונים הטובלים בכביסה צבעונית, גרוטאות ברזל וסביונים שקמלו. גוחן תחת חלונות נמוכים שריחות תבשילים, חומרי ניקוי ובכי תינוקות פעפעו מתוכם. מציץ במקלטים המתקלפים הדחוסים בריח מעופש וברהיטים שבורים, מטפס  בחדרי מדרגות ערומים שריח קל של גז בישול עמד בהם…עד שהייתי מגיע לשורת חנויות קטנות, דחוקות במבנים חד קומתיים ישנים עשויים אבן, שנראה כי היו ימים בהם רחשו בתוכם חיים אחרים. זה היה המרכז הישן של העיירה. מימיני היתמר מגדל של מסגד שמבנה קטן היה צמוד אליו ועליו התנוססה כתובת "בית כנסת על שם שלום שבזי". בצידו של המבנה על דלת ברזל נעולה צבועה כחול רשמה יד בטוש שחור "מוות לער". לצד הדלת היה קבוע שלט. עליו היה כתוב:

 

עיריית יהוד.

במגדל זה הייתה עמדת תצפית של יחידת האצ"ל שהגנה על יהודיה.

ביום ד' בסיון תש"ח (11/6/48) תקפו כוחות אויב מוגברים את הכפר וכבשוהו.

במקום הזה נפלו שתי לוחמות אצ"ל הי"ד.

רות מוריץ (נולדה באוסטרליה 1930)

ומרים אהרוני  (נולדה בתימן 1916).

 

לא הבנתי מדוע בנו אנשי האצ"ל מסגד בכפרם, ומדוע עיריית יהוד מכנה את המסגד מגדל. מצד אחד של המסגד נלחצו כשלושה מבנים הרוסים למחצה. מין חירבות שידעו ימי הדר ועתה טולאו במחסני פח ואסבסט. מצידו השני התנשא מבנה כעור וגדול, גוש בטון שנראה כמו בונקר מנוקר עיניים. בחזיתו נפרש מגרש חנייה עשוי אספלט מרובב כתמי שמן, ובשערו הייתה קבועה הכתובת: " עיריית יהוד – יהודה אתה, יודוך אחיך, ידך בעורף אויבך."

 

*

 

לאן זה ברחתי?  הרי המאמר היה על ההגדה של פסח. כנראה שהיו אלה השדות הפתוחים שההגדה הייתה שער להם,  שקראו לי, שאפשרו לי לרוץ אל הפרדסים של ילדותי ואל הכפרים השוכבים תחתם, אל מקום שאין בו ימין או שמאל, אין בו דעות.רק הזמנה להתהלך באוזניים כרויות אל מה שמבקש שאקשיב.

 

רק היום, כשאני יותר מבן ארבעים, בשבתי אל שולחן הסדר, המרחב שאני מבין היום לא רק את עוצמתו האינטלקטואלית  אלא גם עוצמתו החושית והרגשית, אני מתחיל להרשות לעצמי להיות חכם וטיפש ורשע, לא רק זה שאינו יודע לשאול.

 

"לאורך אלפיים שנות הגלות לבבנו פונה לארץ ישראל, רק בגלל הזיכרון – נחל שקט ואיטי  שיש לגמוע ממימיו לפני כל ניסיון לבוא בשערי עולם האמונה. להאמין משמעו לזכור.  זיכרון הוא החומר ממנו עשוי הכול."

(אברהם יהושע השל Israel: An Echo of Eternity , עמוד 128)

 

אם ברצוננו להאמין, בריבונו של עולם, ברוח האדם או בשניהם, עלינו ללמוד להקשיב לחומר ממנו עשוי הכול. להקשיב למָחוֹל המילים העתיקות היודעות עלינו יותר משאנו יודעים עליהן, להקשיב לכל תהומות הנשייה,  להקשיב לאויבנו, לעברנו, לעצמנו.