הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חורִין.
בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא בני חורין – מנהג מרוקו– שירת "בבהילו" וסיבוב קערת הפסח מעל כל האורחים כאות לברכה .
בבהילו יצאנו מיישובי עוטף עזה (מביתנו)
זה לחם העוני שאוכלים חטופינו במרתפי עזה
כל הרעב ירגיש את רעבם,
כל הצריך יבוא ויחכה איתנו לשובם.
השנה כולנו חטופים איתם בעזה – לשנה הבאה בארץ ישראל,
השנה כולנו מפונים ומפונות – לשנה הבאה בני חורין כל אחד בביתו
מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילות?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ מסובים בביתנו , הַלַּיְלָה הַזֶּה – כולנו עקורים.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין בשמחה וחגיגה – הַלַּיְלָה הַזֶּה כולו מרור
שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אֵין אֶנוּ עצובים, אפילו פַּעַם אֶחָת – הַלַּיְלָה הַזֶּה מספר פְעָמִים.
שֶׁבְּכָל הַלֵּילות אָנוּ אוכְלִין בשולחן מלא הַלַּיְלָה הַזֶּה השולחן חסר.
יַנִיחַ הַכּוס מִיָדו ויְגַלֶה אֶת הַמַּצּות.
צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂות לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר:
אֲרַמִּי אבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה (1) וַיָּגָר שָׁם (2) בִּמְתֵי מְעָט (3), וַיְהִי שָׁם לְגוי(4) גָּדול, עָצוּם (5) וָרָב (6).
(1) ויחטף עזתה – אָנוּס עַל פִּי מחבלי הַנוחבא.
(2) וייפדום משם – מְלַמֵּד שֶׁלא נחטפו יקרינו על מנת להינטש במרתפי עזה, אלא להיות פדויים במהרה. שנאמר : אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים.
(3) בגדול ועצום – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: במאתים חמישים ואחת נֶפֶשׁ נחטפו מביתם אֲבותֶיךָ אמותיך בנותיך בניך חיילך חיילותיך ויקירך עזתה, וכל אחד מהם ה' אֱלהֶים הוא עולם ומלואו.
(4) וַיְהִי שָׁם לְקלס – מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מושפלים שָׁם.
(5) במתי מעט – כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: והזמן של החטופים מועט, והם הולכים וַנחלשים בִּמְאד מְאד, וַקיים חשש שתִּמָּלֵא הָאָדמה אתָם.
(6) וָרָב התחנון – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ… וְאַתְּ עֵרם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי
וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים (7) וַיְעַננּוּנוּ (8), וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה (9).
(7) וירעו אתָנוּ הַמחבלים כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְמָה לו פֶּן יחזק ויפרח, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.
(8) וַיְעַנּוּנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: ויהרגו בנו ובמשפחותינו, ויחטפו מיקירנו וַיָּשִׂימוּ אותם במנהרות, ובכלובים לְמַעַן עַנתו בְּסִבְלתָם. וַיכו, ויאנסו, וירעיבו ויענונו.
(9) וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ טראומה קָשָׁה – כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר " וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת-הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ
מִן-הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה" (קהלת ד,ב)
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ(10), וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ (11) , וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ (12) וְאֶת עֲמָלֵנוּ (13) וְאֶת לַחֲצֵנוּ (14).
(10) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלהֵי אֲבתֵינוּ ואמותינו כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "אלי אלי שלא יגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם" וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלהִים ממעי המנהרה.
(11) וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אֱלהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּור אֱלהִים אֶת בְּרִיתו אֶת אַבְרָהָם ושרה, אֶת יִצְחָק ורבקה ואֶת יַעֲקב לאה ורחל.
(12) וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ – ואת חוסר האונים שלנו למול ארגון טרור תאב חמאס ורוע "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַרְא אֱלהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלהִים.
(13) וְאֶת סבלנו – אֵלוּ "פרחי הגן שבסוף המדבר" הַגברים והנשים, הבָּנִים והבנות, הסבים והסבתות, החיילים והחיילות ואלו שאינם יהודים וקשרו גורלם בגורלנו. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: הלב שלנו שבוי בעזה.
(14) וְאֶת לַחֶצֵנוּ – זֶו הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר האומות העולם לחֲצִים אתָם.
וַיּוצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים(15) בְּיָד חֲזָקָה(16), וּבִזְרעַ נְטוּיָה (17), וּבְמרָא גָּדל (18), וּבְאתות (19) וּבְמפְתִים (20).
(15) וַיּוצִאֵםּ ה' מִעזה – לא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבודו וּבְעַצְמו.שֶׁנֶּאֱמַר:וְעָבַרְתִּי בְעזה בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וקראתי דרור, ושחררתי אותם "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" ואל ארצם ואל משפחתם. אֲנִי ה'.
וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה – אֲנִי וְלא מַלְאָך;ְ
וְשחררתי אותם מבית איסורים – אֲנִי וְלא שָׂרָף;
וּבְכָל אֱלהֵי המחבלים אעשה שפטים אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ;
אֲנִי ה' – אֲנִי הוּא ולא אַחֵר.
"עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" (שמות טו)
(16) בְּיָד חֲזָקָה – אלו כיתות הכוננות, החיילים והחיילות שלנו, חיילי הסדיר והמילואים מכל שכבות הארץ, אשר נלחמו מהשבת ה 7/10 בכל חזית למען ביטחון ישראל, ביטחון היישובים ולמען השבת החטופים/ות הביתה .
(17) וּבִזְרעַ נְטוּיָה – זו עוצמת "כל ישראל ערבים" שזרועם הנטויה של כל יהודי העולם לתמיכה בישראל, בכאבם, במצוקתם , בסבלם ובמאבקם כנגד הקמים לנו בכל העולם.
(18) וּבְמורָא גָּדול – זו גִּלּוּי שְׁכִינָה שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה תמיד איתנו. גם בשעות החשוכות של הלילה, תמיד תהיה השכינה שתאיר לך את עצמך, את הדרך הביתה , תמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה.
(19) וּבְאתות – זֶה הַמַּטֶה, מטה החטופים שהיה לבית למשפחה, לנחמה ולאות בפני כל העם. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּו אֶת הָאתת.
(20) וּבְמפְתִים – זה העם, עם ישראל במלא הדרו אשר לא חדל לתמוך במשפחות, להגיע לכיכר החטופים, ללכת בצעדות, לזעוק את זעקת האם, האחות, האב , הילד , הסבא והסבתא. ולהאמין תמיד כי "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה, ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה , עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים".
