אלא שבכל דוד ודור היציאה לחירות היא לאו דווקא פשוטה וזורמת. היציאה לחירות עוברת לא פעם במנהרה של בלבול, של טשטוש גבולות, של מועקה, שלא לומר מחנק, ואז – לרוב בלי קולות וברקים וזיקוקים – נסדק הסדק, נפתחת הדלת לחירות.
הציפייה לטעום בחֵירות טעם מתוק נועדה, על פי ניסיוני, ברוב המקרים, לאכזבה: טעמה של החירות הוא טעם מר. גם הרושם העולה מן הסיפור המקראי, שכהרגלו מקמץ בפרטים, הוא שיציאת מצרים קרתה באישון לילה, בחשאי, בחיפזון וללא עמודי אש ותימרות עשן. להפך, נדמה שיותר מכל דבר אחר הקולות שליוו את יציאת מצרים הם קולות הזעקה מבתי המצרים, המתאבלים על מות בכוריהם.
גם השנה אני מוצאת שהצירוף המיוחד של מרכיבי הסדר משקף את הרעיון הבסיסי על החירות. הכוונה לשלושת המרכיבים אותם מזכיר רבן גמליאל: פסח, מצה ומרור.
פסח – על שום שאנחנו מרשים לעצמנו לפסוח על שני הסעיפים, לא להגיב באופן אוטומטי, לא להיכנס לדפוסים המוכנים.
מצה – על שום שאנחנו מונעים באופן מודע את האפשרות להתנפח ולהתחפר בעמדותינו ולהתגדר ולהתבצר בצדקתנו. אנחנו עושים מאמץ מכוּון לצמצם את קולות האגו, שנוטה לתפוח ולהחמיץ, אנחנו עושים כל שביכולתנו להביט על עצמנו מעט מבחוץ.
ומרור – הטעם הבלתי נמנע של הבחירה הנובעת מחירות אינו בהכרח מתוק. המרקם של החירות אינו נימוח ומחליק מעדנות בגרון. אולי להפך: החירות מותירה בשוליה טעם מריר, אולי אפילו נתקע בגרון. אבל המרירות הזו מעוררת ומפעילה ומסמנת את התקווה שבסופו של דבר יגיע קמצוץ של מתיקות, כמו עלי החסה (היא המרור) שאנחנו אוכלים בלילה הזה.
אחרי שיצאנו חובת שלושת אלה: הפסח, המצה והמרור, מגיע מבחינתי החלק שנחרט בזיכרוני כילדה וגם היום אני מצפה בשמחה ובדריכות לבואו: הכריך של הלל הזקן. השנה, אולי יותר מתמיד, הכריך של הלל משקף את מציאות החיים המעורבבת שאנחנו מתקיימים בתוכה בחודשים שמאז שמחת תורה שהפכה למִסְפֵּד, הערבוביה של הכאב עם חיוניות, של האובדן עם הבחירה הנחושה בחיים ובתקווה. האפשרות לכרוך את המצה, שהיא לחם העוני ולחם החירות גם יחד, עם המרור, שהוא זיכרון לעבדוּת אבל גם לאפשרות להיחלץ ממנה, ואיתם החרוסת, זכר לטיט ולעבודה הקשה אבל גם תוספת של מתיקות ומורכבות לתערובת – ההזדמנות לחוות את כל הטעמים והזיכרונות הללו יחד, לכרוך אותם לכריכה אחת נוטפת, מתפוררת, מרירה ומתוקה, שתהדהד השנה את שירת החֵירות.
צילום: הרבה יעל קריא
