חג הפסח, חג המצות, הוא אחד משלושת הרגלים בהם היו עולים לרגל לירושלים והוא הנקרא חג ה"חירות", בחג זה מספרים אנו ביציאת מצרים ומנסים לברר "חירות זו, על שום מה?"

הגדרת חירות באוצר המילים היהודי היא "יציאת מצרים" ולא הכניסה לארץ. יום העצמאות הראשון – כניסת יהושע לארץ ישראל, מתואר כמתרחש בחג הפסח, ולא בכדי מצרפים אנו את האירועים הללו ומציינים את הפסח ולא את יום כיבוש הארץ. בדומה לכך,  אין אנו מציינים את יום הכתרת ירושלים כבירת ישראל בימי דוד. למעשה, עד להקמת מדינת ישראל לא חגגנו בלוח השנה העברי יום עצמאות.

ה"חירות" האמיתית היא היציאה מ… ולא הכניסה ל…. כניסה לארץ הרי זו מטלה, אחריות ומבחן כיצד ננהג והאם נהיה ראויים להתיישב בארץ, בארץ אשר נאמר עליה: "הארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה". היציאה ממצרים היוותה את תחילת חירותו של העם, חירות פיזית, ברם החירות הושלמה בעת מעמד הר סיני, בו קבל העם את התורה ועל כך אנו אומרים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו') החירות הפיזית מושלמת על ידי החירות הרוחנית, קבלת תורה היא הסיבה/המשמעות לחירות.

מקומו של חג הפסח בלוח השנה העברי

רעיון זה משתלב יפה בדברי המהר"ל מפראג, האומר כי כאשר ממנים שליח ישנם שלושה שלבים: בחירת השליח, מסירת כתב מינוי, ודיווחו של השליח: "ביצעתי את השליחות". כך יש לראות את שלושת הרגלים, פסח הרי הוא בחירת השליח – עם ישראל נבחר להיות נושא הדגל; בשבועות-יום מתן תורה- מקבל העם את כתב המינוי שהוא התורה; ובסוכות-חג האסיף, חוזר העם ומציין את ביצוע השליחות,ביצענו!

פסח מציין את החירות, אך בפסח לא נדרשנו לא כיחידים ולא כעם לפעול, אלא היינו פאסיביים. ה' גאל אותנו ממצרים, הוא הוציא והציל ולקח – כל לשונות הגאולה הם פעלים שה' מבצע. ניתן להמשיך ולפתח רעיון זה בעיון בגמרא במסכת שבת (פח' ע"א), בגמרא נראה שאף מתן תורה היה בכפיה/באונס, ה' כפה עליהם-על ישראל את ההר כגיגית, ואמר: 'אם אתם מקיימים את התורה מוטב ובאם לאו, שם תהיה קבורתכם'. בכך ניתן התירוץ לעם ישראל, מדוע לא קיימנו את התורה – שהרי ניתנה בכפיה.

ברם ממשיכה הגמרא לומר, כי שנים אחר כך- בימי מרדכי ואסתר בפורים, העם קיבל את התורה מרצון, שהרי נאמר במגילת אסתר (פ"ט, כז') "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם", 'קיימו את אשר קבלו'. החלטת העם בעת גזירת המן לקבל עליהם את התורה נעשתה מתוך בחירה.

ביציאת מצרים ובמתן תורה, על פי המקרא והגמרא, לא היינו שותפים בהחלטה וביישום. אך מאז התקופה הפרסית בימי מרדכי ואסתר נשתנה המצב, והעם קבל על עצמו את עול התורה. לכן, מאז החלטה זו, בכל שנה ושנה כאשר אנו עומדים לקיים את סדר הפסח ולספר ביציאת מצרים, איננו יכולים לטעון ולומר כפו עלינו הר כגיגית. אלא עלינו לחזור ולשאול האם יצאנו, יוצאים אנו ממצרים?

חשיבה זו מציינת שאין להתייחס ליציאת מצרים כאל אפיזודה חולפת, יציאה פיזית בחודש ניסן. אלא, יציאת מצרים חובקת בחובה את כל לוח השנה, מחודש ניסן – ציון היציאה הפיזית, דרך מתן תורה בחודש סיון-היציאה הרוחנית אך עדיין מתן תורה בכפיה, דרך חודש תשרי – סוכות, חג האסיף-דיווח על הביצוע ועד לחג פורים- חודש אדר, קבלת התורה מרצון וחוזר חלילה מדי שנה בשנה.

כך גם ניתן להבין את המנהגים הקיימים במעבר מחג פורים לפסח, כיצד ניתן לעבור מתודעת נקמה "מחה תמחה את זכר עמלק" (דברים כה', יט') בפורים לתודעת גאולה בפסח. לכן הנהיגו שבת הנקראת "פרשת פרה" ובה קריאת התורה ב"פרשת פרה אדומה", בה מתואר טקס הטהרה בו מטהרים מטומאת המת. קריאה זו ממחישה' ולו בצורה סמלית' את הצורך במעבר בתודעה. תודעה זו דורשת להיטהר ממחשבות נקמה בטרם נכנס אל ה"גאולה".

נראה אומנם שבמסורת המקרא פסח חל בחודש הראשון, כלומר הוא החודש הפותח את השנה היהודית,  אך מאז יציאת מצרים ועד ימינו אין הוא מנותק מהחודש שקדם לו. פסח מחובר בתודעה לחודש אדר, לפורים, שהרי ראינו שמעמד הר סיני הושלם זה עתה בחודש אדר בפורים. ומצד שני פסח בוודאי מחובר בעבותות לחג שבועות, "ממחרת השבת", ממחרת ליל הפסח מתחילים בספירת העומר. בשבועות אנו מניפים את "עומר התנופה", המשותף בשם ל"עומר-המן" שניתן על ידי ה' במדבר ביציאה ממצרים. כלומר זו ספירה המבטאת הצהרה, שישנה יד מכוונת, בה אנו מדגישים את החיבור בין היציאה הפיזית ליציאה הרוחנית, יציאה ממצרים על מנת לקבל את התורה.

הכנה נוספת להבנת יציאת מצרים מצויה במנהג קריאת התורה בשבתות הקודמות לפסח. כידוע, נשתרש בכל תפוצות ישראל המנהג הבבלי של קריאת כל התורה בשנה, להתחילה ולסיימה בשמחת תורה. אם כך, בחודשים המקדימים לפסח נקרא בבית הכנסת את ספר שמות, את סיפור יציאת מצרים – ובכך הסיפור המקראי יהיה שגור בפינו ונוכל על בסיסו לנסות, בקריאת ההגדה בליל הסדר, להבין ולדרוש, לשם מה יצאנו אז, ובעיקר מה משמעות היציאה בימינו.קריאת התורה בספר שמות מעלה ביתר שאת את השאלה, מדוע היה צריך יעקב לרדת למצרים ומדוע תולדות עם ישראל שזורים במצרים? ההגדה ממחישה שאלה זו בציטוט דברי התורה בעת הבאת הביכורים (דברים כו'): "ארמי אובד אבי וירד מצרימה…" – "אנוס על פי בדיבור", מהו אונס זה עליו ההגדה מתבססת? נראה שכוונת ההגדה היא לדברי ה' לאברהם בעת ברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו', יג'). ה' מבטיח לאברהם את חווית הגלות, אברהם אינו מוחה ויעקב מיישם צו זה. ההגדה דורשת "אנוס על פי הדיבור". מסר הדרשה שוב חוזר להדגשה שהסיפור מכוון על מנת ללמוד וללמד כי ישנה יד מכוונת "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" ה' הוא הגואל!

ההכנות לפסח

להכנה זו יש להוסיף את ההכנות לפסח כבדיקת חמץ וביעורו מן הבית.  ניתן לראות בפעולות אלו אך ורק פעולות טכניות, ביעור כל האסור בחג זה, ברם, רבים רואים בפעולות אלו מעשים סמליים הדורשים מהאדם מודעות לביעור "חמץ" סמלי, התנקות רוחנית וביעור תכונות השוללות מהאדם לצאת מ"מצרים" יומיומי.

כך מסביר ר' אליעזר פולטיסקר (בספרו "זכרון נפלאות", 1880) את המנהג להניח פיתותי חמץ במקום שימצא שם הבודק, הרמז בזה, שלא ידמה אדם אשר לא נמצא בו עוון, רק צריך להניח חמץ אשר ידע שימצאנו כי יש בו חמץ, כלומר שידע שיש בו באדם-חמץ, מי שחושב שכל מעשיו הם ביושר ואין בו חמץ, בוודאי לא עלה עליו עול מלכות שמים. כלומר, טקס בדיקת חמץ הנעשה אור  ליד' בניסן, בו מפזרים חתיכות חמץ ברחבי הבית, מחפשים ומוצאים את החמץ, מסמל את העוונות הנמצאים באדם. אל תתיימר לטעון שאתה נקי, אלא חפש בעצמך בך את הדרוש שיפור, מצא ותקן.

הרב קוק (עולת ראיה, ליקוטים) אף הוא רואה בביעור חמץ ביעור כל דבר המעכב את חירותו של עם ישראל. מדגיש הרב קוק ש"ההבדל בין העבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר וזה הוא בלתי משועבד". אלא מוסיף ומבאר: "אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד". לכן מזמין הרב קוק את חוגגי הסדר, בני מלכים השואפים לחיי חירות, לבער את החמץ הסמלי, לשאוף לחירות עצמית, חירות הגוף מכל שעבוד זר, מכל שעבוד הכופה על צלם אלוהים אשר באדם להיות משועבד לכל כוח אשר הוא מוריד את ערכו, את תפארת גדולתו והדרת קדשו, והחירות הזאת אינה נקנית כי אם על ידי חירותה של הנשמה.

מה נשתנה?

ליל הסדר הוא הסיפור, סיפור יציאת מצרים, עליו נאמר "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", כיצד נספר? על כך באה ההגדה להיות כעזר. נעיין במשנה (פסחים, פ"י, ד'):

"מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן – אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל  הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור. שבכל  הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה  שתי פעמים. ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל  הפרשה כולה."

כלומר, לאחר מזיגת הכוס השני מתחילים בסיפור ורק במקרה ואין דעת, אין יכולת לספר, אזי משתמשים בלשון ההגדה בשאלה המוצעת כאפשרות לשאול, "מה נשתנה…", וממשיכה המשנה לומר "ולפי הדעת מלמד האב את בנו", כלומר יש להתאים את רמת הסיפור לדעת הבן.

השאלות המופיעות במשנה אמורות להוות נקודת מוצא לסיפור יציאת מצרים כולו ולחידוד השאלה מהי יציאת מצרים. נדגים זאת בהבהרת השאלה הראשונה, מדוע אוכלים הלילה מצה בניגוד לשאר הלילות בהם אוכלים חמץ ומצה? כלומר השאלה מנסה להבהיר מה מיוחד באכילת המצה. בפשטות ניתן לענות, זה לחם העוני אותו אכלו אבותינו במצרים, כך גם ההסבר המופיע בגוף ההגדה, ברם מדוע אומרים: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה", האם זה נכון? הרי יכול אדם לאכול בכל יום חמץ ומצה אך לכאורה הוא אינו מחויב באכילת חמץ ומצה.

למדתי מאבי הסבר לשאלה זו, משמעות ליל הפסח בימי המקדש הרי הוא בהבאת הקורבן, קורבן הפסח, בו אנו מודים לה' על שהוציאנו ממצרים, אם כן הרי שקרבן פסח הוא "קרבן תודה". בעיון בספר ויקרא (פרק ז', פסוקים יב'-יג') נראה שקורבן תודה הנו הקורבן היחיד בו מביאים חלות מצות בצירוף חלות לחם חמץ.

אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת  מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו: בשאר קרבנות המקדש נאמר (ויקרא ב', יא') במפורש: כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ  אִשֶּׁה לַה'.

כך יש להבין את שאלת "מה נשתנה", "בכל הלילות" – כאשר אנו מביאים קורבן תודה, הרי "אנו אוכלים חמץ ומצה", מדוע הלילה שאף הוא קורבן תודה עלינו להביא רק מצה?

והתשובה לשאלה זו, תסביר יפה את הקשר שהראנו קודם, בין היציאה הפיזית בפסח ליציאה הרוחנית בעת מתן תורה, שהרי בקורבן שבועות נאמר (ויקרא כג', יז'): מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים  לַה'.

כלומר, קורבן הביכורים בשבועות הוא כולו חמץ, אם כן "קורבן התודה" המובא בפסח מושלם בהקרבת הקורבן בשבועות, מודגש הקשר בין היציאה ממצרים לקבלת התורה על ידי הצירוף בקורבן התודה.

ליל השאלות ופער הדורות

לילה זה יקרא – "ליל השאלות", "והיה כי ישאלך בנך…", לאורך כל הסדר הילדים מקשים ואנו מספרים. אחד מרגעי השיא של הסדר הוא שאלות הבנים, החכם, הרשע, התם והחשוב מכל "שאינו יודע לשאול" ואנו מצווים "פתח לו", עלינו להביא את הנוכחים לקראת הבנת משמעות החירות והבנת משמעות יציאת מצרים.

עיון במקרא מראה שארבע שאלות הבנים ממוקמות מספר פסוקים לאחר ההקדמה "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני…" כלומר, השאלות מתעוררות מיד לאחר התחושה שהגענו אל המנוחה והנחלה. לאחר ההתיישבות בארץ, דומה שהבעיות נפתרו והנה הדור הצעיר שואל, בודק, מתריס ומתעמת, מדוע? מה העבודה הזאת? אי לכך עלינו לספר בכל דור ודור את הסיפור על מנת להבהיר לדור הממשיך את מקורותיו.

נטען שארבעת הבנים שזורים זה בזה ובכל אחד מאתנו ישנה החכמה וישנה הרשעות וכדאי שתהא תמימות-התם, ובודאי ישנם דברים שאין אנו יודעים אפילו מה לשאול. תפקידו של הסדר הוא לעורר את כל הכוחות ולהביא לבירור השאלות, מהי היציאה היום, מה רלוונטי ביציאת מצרים שעלי לספר ביציאת מצרים שלי.

בימינו רבים הרואים את מקום עבודתם כעבדות ויש לצערנו אלה הרואים בעול המשפחה עבדות. לכן ערב פסח – ליל הסדר –  קורא להתבוננות פנימית וליבון שאלת העבדות, האמנם בני חורין אנו או שמא אין אנו אלא עבדים. נדרשים אנו לשאול "עבדים היינו" או "עבדים הננו"? האם רוצים אנו להיגאל וממה?