על פניו, שתי המצוות מיועדות להטמיע בנו את הזיכרון המכונן של רגע היציאה ממצרים. אבותינו בצאתם מבית העבדים, לא הספיקו להחמיץ את הבצק ואכלו מצות ולזכרו של האירוע נצטוונו אף אנו בשתי המצוות. אולם בדיוק בנקודה הזו צצה לה מעין קושיה חמישית: כלום לא יכולנו להסתפק רק באכילת המצה על מנת לזכור את רגע השחרור או להפך – רק להימנע מאכילת החמץ ? מדוע לא די באחד מהם ואנו מחוייבים לצור במהלך ימי החג, את הניגוד בין החמץ והמצה?
הקושיה החמישית מתחדדת לה לנוכח העובדה שפרשותיו הראשונות של חומש ויקרא, אותן אנו קוראים בתקופה זו של השנה, מפגישות אותנו פעם נוספת עם הצמד חמץ ומצה. הפעם, איסור החמץ וחיוב המצה קשורים למתרחש במשך כל ימות השנה בחצרותיו של המקדש. כך לדוגמה מורה לנו התורה על דרך הקרבתה של המנחה במקדש: וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה … מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ: לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ …" (ויקרא ו, ז-ט)
פתרונה של הקושיה החמישית טמון בעובדה כי ביסודם החמץ והמצה – אחד הם. מה היא מצה, אם לא חמץ שטרם הספיק להגשים את כל הפוטנציאל הטמון בו; מה הוא חמץ אם לא מצה שהגיעה לקצה גבול כוחותיה. לכל מצה היה סיכוי להיעשות חמץ, וכל חמץ היה פעם מצה.
מה משמעות חיבורם יחדיו של חובת אכילת המצה ואיסור החמץ בפסח ובמקדש? עיון ביצירת הדורות מלמד שהחמץ היא סמל של מיצוי, של בשלות ושל שלמות, של קמח שתפח, נאפה והושחם לכדי לחם. המצה מסמלת את הפוטינציאל שטרם מומש, את הדרך שיש עוד לצעוד בטרם נגיע אל המנוחה והנחלה, את הקמח ששאיפתו להיהפך ללחם טרם יצאה אל הפועל. החמץ הוא לחמם של העשירים בזמן, ואלו הנהנים מן המוכן והמוגמר. המצה היא לחמם של העסוקים והנחפזים. המצה מסמלת את ההליכה בדרך, החמץ את ההגעה לתחנה הסופית.
אם כן מדוע נאסר החמץ בחצרות המקדש ? נראה שלידת האיסור בכך שבעוד שהמצה מסמלת ענווה והסתפקות במועט, החמץ מסמל גבהות לב וחיי מותרות. בבוא האדם להקריב קרבן לפני האל – ראוי לו לבוא כמצה ולא כחמץ.
מתוך שכך ניתן אף להבין מה מסמלת אכילת המצה סביב לשולחן הסדר. על פניו, דווקא החמץ אמור היה להיות סמל החירות, שהרי הוא מסמל את התבססותו של האדם, עושרו ויכולתו לשלוט על הזמן; והנה דווקא בחג החירות אנו נדרשים להרחקת החמץ כאילו הוא סמל העבדות ולשים על השולחן את לחם העוני, את המצה.
יש הנוטים לחשוב שהמצה על שולחן הסדר מסמלת את העבדות, ובעשותם כן הם עוקבים אחרי פתיחת ההגדה: "הא לחמא עניא דאכלו אבותנהא בארעה דמצרים". – זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. אולם אם נסתכל בקפדנות על ההגדה ודברי החכמים ביחס אליה נגלה שהמצה אינה סמל השעבוד כי אם בדיוק להפך – סמלה של החירות, של השחרור. אבותינו הרי אכלו את המצות מכיוון שנחפזו להיגאל. מבין כל מאכלי הסדר הדשנים, דווקא המצה, עניית הטעם, היא סמלה של החירות, סמלו של החופש.
התלמוד הבבלי במסכת פסחים מחדד עניין זה בקובעו שיש לאכול את המצה בהסבה, כדרך בני החורין: "מצה – צריך הסבה. מרור – אין צריך הסבה"; ומפרש הרשב"ם, נכדו של רש"י: "מצה – צריך הסבה … שהוא זכר לגאולה. מרור אין צריך הסיבה שהוא זכר לעבדות".
שיעור גדול וחשוב, בעל שני לקחים, מלמדות אותנו מצוות המצה ומצוות איסור החמץ. הלקח הראשון, שעבדות וחירות קורצו מאותו החומר, ורק קו דק של זמן, מקום ונסיבות מבחין בינם. מה שהיה חירות יכול להפך לעבדות, אם הלב אינו קשוב והעיניים אינן פקוחות. לא אחת, מה שנראה כחופש ממבט ראשון מסתיר פעמים רבות מתחתיו פחד של עבדים, היראים תחת שלל נוגשים: ביקורתם של אחרים, דעות קודמות, ציפיות עצמיות ועוד. לא פעם הופכת דווקא הקנאות לחירות לסוג של עבדות, שאינו מאפשרת לאדם להגשים את הטמון בו.
הלקח השני הוא שדווקא המצה ב"בראשיותה" טומנת בתוכה את החירות, בעוד שההגעה אל היעד והשלמת הדרך, המסומלות בחמץ, טומנות בחובן את זרעי השעבוד; שהרי בהגיעך לסופה של דרך, אבדה לך הזכות להכריע לאיזה שביל כדאי היה לפנות.
סביב לשולחן הסדר ראוי ותינתן הדעת לקשר בין המילים חמץ והחמצה. מה הוא חמץ ? קמח שהחמיץ את שלל ההזדמנויות להפוך למשהו אחר. כשם שכל לחם החמיץ את ההזדמנות להיות עוגה או מאפה, כך כל אדם, שסיים את תסיסתו ושוקט על שמריו, מחמיץ את שלל ההזדמנויות הנקרות לפני אדם בן חורין, המצוי רק בעיצומה של הדרך.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – בכל דור ודור, בכל שנה ושנה, בכל יום ויום חייב אדם להרגיש עצמו, ככזה הנמצא בראשיתו של המסע הארוך. טרם חציית הים, טרם קבלת התורה – טרם הכישלון הגדול שבמחולות סביב העגל. בכל עת צריך אדם לדעת כי הוא יכול לסוב על עקבותיו ולחזור אל הקישואים והאבטיחים ועמם אל העבדות, או לקחת את הסיכון ולצאת אל המסע המדברי. הניסיון מלמד אותנו, כי אלו הבוחרים לצאת למסע, גוזרים על עצמם, פעמים רבות, את טעמה של המצה ולא את טעם הלחם – אך זה הוא בדיוק טעמה של החירות, טעמה של הזכות להצליח ולא פחות חשוב מכך גם להיכשל.
