מנהג רוסי ידוע: רגע לפני היציאה מהבית לנסיעה מניחים את המזוודות ויושבים לרגע. ממתינים ואז קמים, לוקחים את המזוודות ויוצאים לדרך. זהו כנראה המקור לביטוי "לשבת על המזוודות", הקיים ברוסית וביידיש , ומתאר מצב של "הכנות ליציאה למסע" כמו בדוגמה המצוטטת ממערכון של הגשש, 'היורדים' : "תפסתם אותי על המזוודות, אני חוזר ארצה…" . התיאור הדרמתי של יציאת מצרים, כמו גם היצירות השונות שביקשו לשחזר את המעמד העצום והנורא, מתמקדים, באופן טבעי, ברגע שבו מגיע פרעה להחלטה הגורלית לשלֵח את העם: האריזה החפוזה, השמחה הגואה, היציאה אל הדרך הגורפת איתה את ההמון.
מעט תשומת לב הוקדשה לימים שלִפְני.
אפילו ילדים שמכירים את סיפור פסח מגן הילדים, יודעים שקדמו ליציאה עשר מכות. אבל בני ישראל שנולדו וישבו במצרים כבר ארבע מאות שנה, וצפו במתרחש לפניהם ברגשות מעורבים של תדהמה וחשש, לא ידעו זאת. אפילו משה לא ציפה לקרב כה קשה, ממושך ואכזרי מול פרעה. כשאלוהים אמר לו שיכביד את לב פרעה, הוא לא דמיין את מאבק האיתנים העתיד להתרחש, הוא לא דמיין את ההליכה רצוא ושוב מארמון פרעה שנכנע – שמתחרט – שמוכה בשנית ובשלישית – וחוזר חלילה.
ולכן, אפשר לשער שבכל פעם מחדש, אחרי כל מכה, היתה עוברת הידיעה מבית לבית, מפה לאוזן: הלילה יוצאים לדרך.
ואז: האריזה, החיפזון, ושוב: יושבים על המזוודות וממתינים.
ולאט לאט מטפטפת ההכרה: לא הלילה. פרעה שוב התחרט.
(מי שהמתין לטיסה על תקן של 'המתנה', .stand by וודאי זוכר את ההרגשה)
למשיכת המכחול העזה, להבלחה הבלתי נשכחת של יציאת מצריים קדמה, אם כן, תקופה מתסכלת, רצופת אכזבות, לוטה בערפל (ואפילו חשיכה מוחלטת, כפי שהיא נרמזת במכת חושך, המכה לפני האחרונה), של כאוס בירוקרטי, של עוכוב, המתנה והשתהות .
אם נבקש לראות ביציאת מצרים את האבטיפוס של תהליך תמורה בחייהם של יחידים ושל אומות, נדמה לי שהסיפור מלמדנו שיעור חשוב: השינוי, הבקיעה של החדש, מתחילה בחשיכה, בערפל, בהתמהמהות. השלב הזה של הערפילים המקדימים את בואו של השחר הם חלק בלתי נפרד מן התהליך שמוליד את החדש.
אעז ואומר אפילו שזרעי השינוי נובטים, מבצבצים או מנצנצים באפילה הקודמת לקרני האור המבקיעות להן דרך מתוך החשיכה.
"אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רֹאֶה, כַּכּוֹכָבִים לִפְנוֹת שָׁחַר"
כתב ביאליק על שעת הדמדומים הזו שבה כבים הכוכבים אך טרם הפציע השחר.
על שעת הדמדומים הזו, שלא רבות מדובר בה, ראוי לטעמי לשפוך מעט אור.
היכולת לשהות, להשתהות ולהמתין בשקט באיזור הדמדומים שבין לבין: בין היום ללילה, בין העבדות לחירות, בין האפילה לאורה, בין הישן לחדש – היכולת להשתהות ולתת לגבולות הללו להיטשטש, להתערפל, להתערבל ולאבד את קווי המִתאר החדים, היא שמולידה פרספקטיבה חדשה, שמכירה באפשרות לתמורה, שהרי האפשרות לתמורה, לשינוי, נובטת בעיקר מהיכולת להביט במציאות באופן שחורג מן ההתבוננות המוכרת, השגורה. כך גם אני בוחרת להבין את ישיבתם של החכמים בבני ברק 'כל אותו הלילה' ואת מדרשו של בן זומא על הימים והלילות.
החכמים בבני ברק ישבו 'כל אותו הלילה' כי ידעו שכדי לזכות ביציאת מצרים צריך לעבור בחשיכה, במסדרון, בתעלת הלידה הצרה. הם הבינו את חכמת ההשתהות וההמתנה. הם כנראה הבינו שיציאת מצרים אכן מתרחשת 'כל אותו הלילה' הקודם לבקיעתו של שחר חדש.
בדרך אחרת הוסיף חכם אחר, רבי אלעזר בן עזריה, הנסמך על מדרשו של בן זומא, את הלילות לשיח על יציאת מצרים .
נדמה לי שהניסיון האישי שלנו ואולי גם הזיכרון ההיסטורי שלנו כעַם, מלמד אותנו שיעור דומה. כל אחד מאיתנו יכול להעיד על רעיון מקורי או הבנה חדשה שבקעו דווקא מדמדומים של מחשבה מעורפלת, על רגעים של הליכה לאיבוד שהובילו לגילויו של נתיב חדש, על תחושה של מבוי סתום וייאוש המולידים תקווה חדשה.
אני מבקשת להדהד את ההכרח לא רק לחצות את איזורי הדמדומים הללו, אלא דווקא לראותם כתחנות הכרחיות, המזמינות להתעכב ולהשתהות בהם. על אותו רעיון אפשר לדעתי ללמוד מרגע משמעותי אחר שמסמל גם הוא במסורת היהודית, אולי באופן המובהק ביותר, את לידתו של החדש: טקס ראש חודש.
מלכתחילה היה נקבע מועד ראש חודש (ביום העשרים ותשעה או השלושים) על פי עדים שראו את זריחתו מחדש של חרמש הירח. אותם עדים שמיהרו להגיע לירושלים להעיד על החודש והתקבלו שם בכבוד גדול יצאו החוצה להביט בשמיים בראשיתו של הלילה, בשעת הדמדומים, ותרו בעיניהם אחר האפשרות שחרמש הירח יופיע. החשיבות הרבה שמייחסים חכמי המשנה לעדים מלמדת על כך שהיו יקרי מציאות: גם הצופים המתמידים וחדי העין ביותר לא זכו לעיתים קרובות לראות את חרמש הירח ביום העשרים ותשעה בחודש. הרבה שעות של נעיצת עיניים לתוך החשיכה ההולכת ועוטפת את השמיים הולידו רגע אחד קצר ונדיר של מולד ירח. אך ללא רגעי הדמדומים והאפילה – קשה היה לזכות בלידת הירח. ומכאן אני לומדת שוב שהשהייה באיזור הדמדומים הוא שלב הכרחי לבקיעתו של החדש.
הירח הוא דוגמה מובהקת לחידוש כיוון שבשונה מגרמי השמיים האחרים, אנו יכולים להבחין בשינוי המתחולל בו מידי יום: גם בהעדר כלי מדידה אסטרונומיים מדוייקים, כולנו עדים לכך שבכל יום בחודש משתנה צורתו של הירח, לנגד עינינו ממש.
על כך כותב ה'אור זרוע':
נסמכה תפילת 'מי שעשה נסים' לברכת החודש – לפי שישראל מונים ללבנה והלבנה מראה על הנהגה נסית, שמתחדש בכל יום ויום שינוי בטבע, דוגמת אור הלבנה שמתמעט ומתרבה. ואין לך יום דומה לחברו, והוא סימן לישראל, שאף הם שמונים לה [=שסופרים את מניין הימים על פיה] עתידים להתחדש כמותה.
ועוד: במדרש על ראש חודש ניסן, הראשון לחודשי השנה, מציעים החכמים קווי דמיון נסתרים ועמוקים בין ישראל לבין תכונותיו של הירח. ולכך מסר הקב"ה סוד הלבנה לישראל שיהיו הם מונים בה… וכשם שהלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל מושלים בעולם הזה ובעולם הבא, וכשם שהלבנה היא של אור כך ישראל נוחלין האור, שנאמר (תהלים צז): " אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה ", ואומר (ישעיה ס): " קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ", ולכך נאמר: " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" שיהא שלכם, שאתם בדוגמתהּ.
משני המקורות, כל אחד בדרכו, אפשר ללמוד על המסתורין והפלא של השתנות והתחדשות, על היותם כרוכים בתמהיל מרתק של השתהות, המתנה וציפיה מחד ופליאה והשתאוּת מאודך.
